משפט שאמרה לי אמא שאני מלווה, והיא ממש לא הראשונה.
משפט שאני בעצמי, אמרתי כמה פעמים מאז שאני אמא.
אז החלטתי לכתוב על זה.
כשאמהות אומרות לי משפט כזה ואני משתפת שהן לא היחידות שמרגישות ככה אני כבר רואה ריפוי בעיניהן, ההבנה הזו שהן לא היחידות שחוות רגעי תסכול כאלה מחבקת את הנפש שלהן.
ואני יודעת, שיש פה לא מעט כאלה שהמשפט הזה או משפטים נוספים כמו ״זה גדול עלי״, ״אני לא מסוגלת יותר״ הדהד בראשיהן.
זה לגיטימי להרגיש ככה, זה לגיטימי לטבוע בקושי האינסופי בגידול ילדים בעולם המודרני. לגיטימי שתרגישי שזה יותר מדי לדרוש ממך לעשות הכל בעצמך, לבד, עם דרישה לקריירה ואוכל בריא במקרר.
כי זה באמת יותר מדי.
אני מבטיחה לך שאם היית מגדלת ילד בכפר עם עוד נשים סביבך רחוקה מבדידות וציפיות חברתיות מוזרות, את היית מרגישה בכל העוצמות שלך את החוויה האימהית.
ואת מסוגלת להרגיש אותה גם עכשיו. יש סביבך עוד מליון אמהות שמרגישות כמוך, שחוות כמוך, שבוכות כמוך, את אף פעם לא לבד בתחושות שלך ואני בכל רביעי כאן מוכיחה את זה מחדש. תכילי כל רגש שעולה בך ותתמלאי בגאווה ובבטחון על האמא שאת. כי אין לך תחליף.
🫶🏻
קרה לך פעם שחשבת שאת היחידה שעוברת משהו- וגילית שלא?
Comments